הרווח שביני לבין הנעל

באחד מימות השבוע האחרון התעכבו עיני על ידיעה קטנה בעמוד אחורי של עיתון יומי. ׳ברבי יורדת מהעקבים׳  - זו היתה כותרת המודעה שעוצבה באותיות מתוקות וורודות. בכותרת קטנה יותר ״אחרי חמישים ושש שנות טיפוף על קצות האצבעות, הברביות עוברות גם הן לנעליים שטוחות״.

בפיסקה הראשונה נכתב: ״תקראו לזה תקינות אנטומית או סתם עוד צעד של החברה האמריקאית לכיוון המאה העשרים ואחת, אבל הסט החדש של בובות ברבי כולל קרסוליים מתכווננים שמאפשרים למלכת הבובות לנעול, לראשונה, נעליים שטוחות.״

האם זו ידיעה צדדית או אולי סמן דרך לקידמה ובמיוחד סלילת דרך ואפשרות לשינוי עבור נשים?



התענינותי המיוחדת בנעליים ודאי קשורה לעובדה שהחל מגיל שתים עשרה הבנתי שעלי לחפש פתרונות הנעלה לרגלי שהתארכו וצמחו למידת נעל ארבעים ושתים ואפילו יותר. זכורות לי נעליים שחתכנו את קידמת הנעל כדי לאפשר מקום לבהונות רגלי הארוכות. בהעדר מידה הולמת לכפות רגלי למדתי להתביש בהן, ולהסתירן בכל דרך.



עם השנים ובמיוחד למראה פסלו של מיכאלאנג׳לו דויד (העומד על שתי כפות רגליים גדולות בעלות בהונות ארוכות), למדתי לחבב ולכבד את כפות רגלי. עם תום לימודי הפלדנקרייז, בהנחייתן של רותי בר ורותי אלון, החלטתי לייחד את עבודת הגמר שלי לנושא ההליכה.

בימים אלה בהם אני מנסה לפתוח ולכתוב אודות נעליים וההליכה בהם, עלה נושא הנעליים לכותרות (זה בפני עצמו יוצא דופן), עם הידיעה המספרת על תקנה המחייבת דיילות להלך בעקבים, גם בעת קבלת האנשים לטיסה. הספר ׳מחשבות אודות נעלים׳ (בצלאל, הוצאת רסלינג, 2014) יצא לאחרונה וכולל אסופת מאמרים המבהירים כיצד נעליים מהוות צומת של צירים. צומת היסטורי ואבולוציוני, צומת מיגדרי, מעמדי, דתי וחילוני, אופנתי. כמעט כל היבט בחיי אנוש קיבל ביטוי בתצורת הנעליים, ובתכתיבי התקופה, המעמד, השיוך המגדרי...

לכל הנושאים הללו אנסה להתייחס בבלוג זה.

מה עלול להכביד על ההליכה

מה לשעיתים קרובות מכביד על ההליכה, הן זרועות המוחזקות בטונוס גבוה,
כתפיים עמוסות, ובית חזה המוחזק ללא תנועה ושינוי.

התירגול הבא נעשה בישיבה
ומתיחס לכל האזורים הללו. כוונתו להקל על משקל פלג הגוף העליון
ועל ההליכה כולה.

כיצד לבחור נעל

אולי אתחיל מן הסוף..
עם השנים בהן טיפלתי והדרכתי תלמידים בשיטת פלדנקרייז
גיבשתי כמה פרמטרים לפיהם ניתן לבחור נעלי הליכה..

1 הנעל צריכה להיות תנועתית
ולהתקפל בגמישות כמו באיור המצורף..

2 האזור הקדמי של הנעל צריך לאפשר
תנועה בין האצבעות
ותנועה בין קצות האצבעות לקצה הנעל..

3 הנעל צריכה לעטוף את כף הרגל
כולל העקב עיטוף קרוב וגמיש

4 שטח הסוליה והיקפה
צריך להיות גדול משטח כף הרגל בדריכה

הבהרות לחשיבות שבבחירת הנעל

במהלך השנים למדתי על החשיבות של בחירת נעל שהיא תנועתית ובטוחה בהליכה.
בשנים בהן עבדתי כמורה לפלדנקרייז במסגרת דיור מוגן לאוכלוסיה מבוגרת, שמעתי תלונות רבות על אובדן שיווי משקל, נפילות ופציעות. התחלתי לשים לב יותר לנעליים שאנשים בוחרים ללכת בהם. במרבית המקרים אוכלוסיה זו שלא נוטה לצאת להליכות ארוכות אלא למרחקים קצרים בתוך המבנה, בחרה לנעול נעליים שניתן להכנס ולצאת מהם בקלות, ללא צורך בכפיפה קדימה אל הנעל ובשריכה. בעצם רובם הלכו בכפכפים מסוג זה או אחר.
כאן המקום לציין
שכל נעל וכל גרב מהווה מיסוך מסויים ביכולת של כף הרגל לקלוט מידע מן הקרקע עליה אנו דורכים

ארצה לציין את דבריו של אריה כלב (נפטר בשנת 2011), שהשתתף בשיעורי פלדנקרייז ופיתח שיטה משלו, השמה דגש מיוחד על החשיבות של כפות הרגליים.
׳כף הרגל מורכבת מ26 מפרקים, 19 שרירים בסוליה, מעל מאה גידים, מיליוני עצבים וכלי דם ועוד.׳
משפט זה הוא חלק ממכתב שהפנה אריה כלב ליצרני ויבואני הנעליים מתוך הבנה שיש ליקוי בנעליים המוצעות למכירה בחנויות.
וזה דבר המכתב (החומרים מאת אריה כלב באדיבותה של בתו נורית כלב)

יש משהו נאיבי ונפלא במכתב זה, ובאמת המכתב הזה חיזק אותי ברצון שלי להתעמק בנושא הנעליים,  ובניסיוני להבהיר את דמות הנעל הראויה מתוך שלל הנעליים המוצגות בכל חנות.
ארצה להתעכב על הקפקף..
בשנים האחרונות אני רואה יותר ויותר אנשים וגם ילדים מהלכים בנעל שנעשתה פופולרית מאוד - כפכף מתוצרת קרוקס crox, שיצרו נעלים קלות משעם, שניתן להכנס ולצאת מהם בקלות.
נעל כזו מציבה לכף הרגל ולגוף כולו קושי עצום, מכיון שמעטפת הנעל הפתוחה רחבה ואינה אוחזת את כף הרגל. בנעל (קפקף) כזו מוחלפים מאמצי ההליכה במאמץ לאחוז את הקפקף, במקום לקבל מידע מן הקרקע ולדרוך.
מאמץ זה מכווץ את שרירי כף הרגל ואף עשוי לקבע אותה במאמץ ההרגלי הזה ולהפוך אותה לנוקשה ולנעדרת תנועה.
המשך יבוא..

הבהרות נוספות לנושא בחירת הנעל

בנקודה זו אבקש לצטט מתוך ספרה הנפלא של רותי אלון ׳חזרה לתנועה טבעית׳:

׳נעליים - צורה על חשבון תנועה׳
׳ההיו אלה נעלים לוחצות, לפי תהפוכות האופנה, המתחרה על עיצוב צורה במחיר סגנון ההליכה, שדיכאו את חופש התנועה שלך? מבט אחד בכפות רגליך יסגיר מיד את אופן התנהגותך כלפיהן. האם זימנת להן מיגוון של אתגרים ועודדת את חוכמת הקפיציות שבהן, או שמא חבטת אותן במשטחי בטון חד-גוניים, כשהן נתונות בסד של נעליים שהכאיבו לך עד הכתפיים?׳ (מתוך הספר ׳חזרה לתנועה טבעית׳ מאת רותי אלון)


בנעל מסוג זה, כף הרגל חופשית מאוד בתוך המעטפת
שלה, ועסוקה בעצם בניסיון לאחוז את הנעל (במקום להפעיל דריכה).
עובדה זו גובה מאמץ רב מכף הרגל ומן הגוף כולו,
ומערערת את תחושת שיווי המשקל.
הערה: נעל מסוג זה אולי תואמת מצבי עמידה ממושכים..

בכפכף בעל משטח קשיח מעץ ובעל עקב (כדוגמת הנעל בצילום), האחיזה היחידה ברגל היא סביב חלקה הקדמי של כף הרגל.

במנעל מסוג זה,
מושקע מאמץ עצום בהתייצבות על המשטח הצר והנוקשה
ובהחזקת הסוליה הזו, במקום להפעיל דריכה נוחה.
כף הרגל האינטילגנטית ביכולת שלה לקלוט מידע
מגויסת למטרה שונה בתכלית ומתקשחת ומתכווצת במאמץ.



בנעל שבה קידמת הנעל הולכת ומתחדדת
אין אפשרות לתנועה בין הבהונות
ורוב הסיכויים שבהונות כף הרגל העדינות
יעברו שינוי ועיוות עם הזמן, כדי להסתגל לצורת הנעל.
הסתגלות זו של כף הרגל לנעל מצמצמת,
תבוא לביטוי בקושי בהליכה ובמצוקה לעיתים
                                                 עד לכתפיים.



במאמר שכותרתו ׳במקום שבו נגמר הגוף: אנתרופולוגיה של קצוות׳, מאת פרופ׳ תמר אלאור,
מציינת הכותבת את המחיר שנגבה מכף הרגל כשהאדם עושה שימוש בסנדל..
׳הפרדת כפות הרגליים (העשירות מאוד בעצבים) מן הסביבה בעזרת סוליה צמצמה
 את האינטליגנציה שלהן.
כך הפך פלג גופנו התחתון לסוג של מעמד (stand), שאמור לייצב אותנו זקופים ורחוקים מן הקרקע..׳
 (מתוך מחשבות אודות נעליים,הוצאת רסלינג, עמ׳ 237)

המשך יבוא..